פסק-דין בתיק ע"א 9701/06

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט י' שמעוני, סגן נשיא),
ב-ת"א 21182/98, מיום 20.11.06.

המשיבה הינה הבעלים הרשום של נכס מקרקעין ברח' אגריפס 21 בירושלים (להלן - הנכס). המערערת החזיקה בשש יחידות בנכס, ובכלל זה יחידה אחת בה התגוררה. הצדדים הגיעו להסכמה, כי המשיבה תבנה בניין חדש בנכס ותמסור למערערת יחידות חדשות במקום אלה שהוחזקו על ידה.

תחילתו של הסכסוך בבית משפט קמא נעוצה בהסכם פשרה שנעשה בין המשיבה לבין המערערת ביום 2.1.01. בהסכם הפשרה נקבע, כי המערערת תפנה את היחידות שהוחזקו על ידה בתקופה שבה תבצע המשיבה עבודות בניה בנכס. בתקופת הפינוי תשלם המשיבה למערערת בראשית כל חודש סכום השווה לשכר הדירה החודשי אשר קיבלה המערערת משוכרי המשנה ביחידות המפונות, ובנוסף, סכום השווה לדמי שכירות לדירה דומה שבה גרה המערערת באזור שבו נמצא הנכס. בהעדר הסכמה בין הצדדים לגבי גובה דמי השכירות בדירה שבה גרה המערערת, " ייקבע הסכום על ידי שמאי מוסכם ובהעדר הסכמה על ידי שמאי שימונה על ידי בית המשפט" (סעיף 6 להסכם). עוד נקבע בהסכם (סעיף  7(א) להסכם), כי " עם סיום הבנייה, תקבל הנתבעת [המערערת] בקומה הראשונה בבניין החדש שייבנה, שטח השווה בגודלו (שטח הרצפה נטו) לשטח שהוחזק על ידי הנתבעת על פי התשריט המסומן ד' ופונה על ידה". בסעיף 7(ד) להסכם נאמר, כי " היה והשטח שקיבלה הנתבעת במסגרת היחידות החדשות נמצא קטן משטח הרצפה נטו שהוחזק על ידה כאמור בס"ק (א) דלעיל, תשלם התובעת [המשיבה] לנתבעת פיצוי בשיעור שייקבע על ידי שמאי מטעם בית המשפט. הוא הדין אם תקבל הנתבעת שטח נטו גדול יותר".

בסעיף 13 להסכם, שהוא הסעיף הנוגע לענייננו, נאמר: " כל מחלוקת שתתגלע בין הצדדים באשר לקיומו של הסכם זה תובא להכרעת בית המשפט. בית המשפט יפסוק בעניין זה בתוקף סמכותו לפי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט, לאחר שתינתן הזדמנות לכל צד לטעון טענותיו".

ביום חתימת הסכם הפשרה סימנו הצדדים את הדירות אשר המערערת הייתה זכאית לקבל מהמשיבה (דירות 4 ו-5). לימים, קיבלה המשיבה היתר בנייה חדש, אשר שינה את היקף הבנייה ואת החלוקה הפנימית של השטח שנבנה. במצב דברים זה לא הייתה אפשרות להקצות את שתי הדירות האמורות למערערת, בשל כך שלא היו קיימות יותר כפי שהיו בעת התכנון המקורי. ניסיונות לפשרה שנעשו בין הצדדים לא צלחו, והמערערת פנתה לבית המשפט על מנת שיקבע את הדירות שתקבל. לתביעה זו הצטרפה גם המשיבה. לאחר שהתברר, כי המערערת כרכה בתביעה זו גם תביעות נוספות, אשר חרגו מן הקבוע בהסכם הפשרה, חזרה בה המערערת מבקשתה, והודיעה כי תגיש תביעה חדשה ועצמאית.

המשיבה הציעה למערערת שתי דירות במתחם החדש שנבנה, דירות 10 ו-11, אך המערערת סירבה לקבל את הדירות המוצעות. לפיכך, פנתה המשיבה בבקשה חדשה לבית משפט השלום על מנת שיפסוק במחלוקת שבין הצדדים באשר לדירות התמורה, כאמור בסעיף 13 להסכם הפשרה.

ב"כ הנוכחי של המערערת ביקש לאפשר למערערת לחזור בה מהסכמתה, המעוגנת בסעיף 13 להסכם הפשרה, כי בית המשפט יפסוק במחלוקת שבין הצדדים לפי סעיף 79א כאמור. בית משפט קמא, בהחלטה שנתן ביום 11.11.05, דחה את בקשת המערערת לחזור בה מהסכמתה הדיונית וציין, כי ביום 18.11.04 הודיעו ב"כ הצדדים כי הם מסכימים כי בית המשפט יפסוק לפי סעיף 79א, וכי להסכמה זו ניתן תוקף של החלטה. בית המשפט הוסיף, כי המערערת הגישה בעבר בקשה לחזור בה מהסכמתה הדיונית וכי בקשה זו נמשכה על ידה, וביום 29.3.05 ניתנה החלטה המוחקת את הבקשה.

לאחר קבלת כל חומר הראיות נתן השופט שמעוני פסק דין, ביום 20.11.06, אשר בו קבע כדלקמן: המערערת זכאית לקבל את הדירות המסומנות במספר 10 ו-11, כמוצע על ידי המשיבה; יש לצמצם את הערת האזהרה שנרשמה על הנכס בלשכת רישום המקרקעין לשתי דירות אלה בלבד; הבקשה למינוי שמאי מטעם בית המשפט - נדחתה.

על כך הערעור שלפנינו.

בעת הדיון לפנינו התברר, כי כבר ניתנה הסכמת המשיבה למינוי שמאי מטעם בית המשפט בכל האמור ליישומו של סעיף 6 להסכם הפשרה, והסכמה זו עומדת בעינה גם היום. לפיכך יש לקבל את הערעור בעניין זה, בהסכמה, ולהחזיר את הדיון לבית משפט קמא על מנת שימנה שמאי כמבוקש.

אשר לערעור בנוגע לזהות הדירות שתקבל המערערת לפי סעיף 7 להסכם הפשרה. ב"כ המערערת טען, כי המערערת עומדת כיום על זכותה לאכיפת ההסכם ולקבלת הדירות האמורות בו, היינו, דירות 4 ו-5, אפילו כרוך הדבר בעריכת שינויים מבניים במבנה שנבנה. לטענתו, המדובר בזכות בעלת אופי קנייני, אשר יש לקיימה באופן דווקני, ולכן לא ניתן להמיר את דירות התמורה בדירות אחרות בבניין שנבנה, אפילו הן שוות ערך לדירות 4 ו-5 הנ"ל. ב"כ המערערת סומך טענתו זו, בין היתר, על כך כי זכויותיה של המערערת על פי הסכם הפשרה נרשמו בלשכת רישום המקרקעין במסגרת הערת אזהרה.

דין טענה זו להידחות. כעולה מהשתלשלות העניינים, נפלה מחלוקת בין המערערת למשיבה באשר ליישום הסכם הפשרה, בכל הנוגע לזהות הדירות שתקבל המערערת, לאור השתנות הנסיבות וקבלתו של היתר בנייה נוסף. מחלוקת זו נופלת למסגרת סעיף 13 להסכם הפשרה, כפי שצוטט לעיל. נזכיר, כי אף המערערת פנתה בשעתה לבית המשפט כדי שיקבע את זהות הדירות שתקבל, חלף הדירות 4 ו-5 שנקבעו בהסכם הפשרה, לאור הצורך בשינוי ההסכם עקב שינוי הנסיבות. בשום שלב לא נטען על ידי המערערת, כי היא עומדת על ביצוע הסכם הפשרה ככתבו וכלשונו, וטענה זו נשמעה לראשונה מפיה בבית משפט קמא, לאחר שהחליפה את ייצוגה. היינו, המערערת גילתה דעתה לאורך כל הדרך, כי יש לאתר בבניין החדש דירות אחרות מאלה שנקבעו לכתחילה, אשר יימסרו לידיה, והמחלוקת שבין הצדדים התייחסה אך לשאלת זהותן של אותן דירות. במצב דברים זה הכריעה פסיקתו של בית משפט קמא במחלוקת שבין הצדדים על פי המתווה שבסעיף 13 להסכם הפשרה. המדובר בפסיקה בפשרה, לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, ולא התקיימו העילות שנקבעו בפסיקה להתערבות ערכאת הערעור בפסק דין שהתקבל כאמור (ראו ע"א 1639/97 אגיאפוליס בע"מ נ' הקסטודיה אינטרנציונלה דה טרה סנטה, פ"ד נג(1) 337, 344-345; רע"א 4044/04 בוקרה קבלנים בע"מ נ' סגל, פ"ד נח(6)894, 896-897).

על יסוד כל האמור לעיל, אנו מחליטים לדחות את הערעור ככל שמדובר בשאלת זהות הדירות שתקבל המערערת על פי הסכם הפשרה. נזכיר, כי למערערת זכות, המוסדרת בסעיף 7(ד) להסכם הפשרה, לתבוע פיצוי בשיעור שייקבע על ידי שמאי שימונה מטעם בית המשפט, אם יימצא כי השטח שקיבלה מהמשיבה במסגרת היחידות החדשות קטן משטח הרצפה נטו שהוחזק על ידה לעת חתימת הסכם הפשרה. הערעור ביחס לדחיית הבקשה למינוי השמאי מתקבל, בהסכמה, כאמור לעיל.

המערערת תשלם למשיבה שכר טרחת עורך דין בערעור בסך 7,500 ש"ח, כולל מע"מ. סכום זה יועבר לב"כ המשיבה מתוך הפיקדון שהפקידה המערערת בקופת בית המשפט, והיתרה תושב לה באמצעות בא-כוחה.

ניתן היום כ"ב בתמוז, תשס"ז (8 ביולי 2007) בהיעדר הצדדים.

המזכירות תמציא העתק פסק הדין לבאי כוח הצדדים.